״שואה? עזוב אותי, בחייך... זה מדכא מדי / זה כבד מדי / זה ממלכתי מדי / זה לא קשור אליי / מה אתה מביא לי את השואה עכשיו? / ׳לזכור ולא לשכוח׳ – ברצינות? אנחנו בטקס בית ספר עכשיו? / עזוב, לקחתי כבר מלא סרטים מהאוזן השלישית, אני מסודר״.

 

כמה פעמים כבר אמרנו את המילים האלה? כולנו הרי יודעים שחשוב לזכור את השואה - אבל לפעמים מרגישים שאנחנו לא יודעים איך בדיוק לעשות את זה. אנחנו רק חשים שהדרך שאנחנו מכירים, זו שלימדו אותנו בבית הספר, זו של הטקסים הממלכתיים והססמאות היא לא הדרך הנכונה בשבילנו. ואומרים לנו שהשואה עודנה משפיעה על חיי היומיום שלנו, כאן ועכשיו, אבל לרוב עדיין היא נדמית לנו כאירוע שהתרחש לפני עידן ועידנים, בגלקסיה רחוקה מכאן אלפי שנות אור.

 

ועדיין, גם אם לא תמיד ברור לנו במבט ראשון, לשואה יש קשר הדוק למציאות היומיומית שלנו. היא נוכחת בכל היבט בחיינו: במשפחות שלנו, בפוליטיקה שלנו, באופן שבו אנחנו חושבים על העולם, באופן שבו אנחנו מתייחסים לעצמנו, למדינה שבה אנחנו חיים ולמדינות אחרות. באופן שבו משהו בתוכנו מתכווץ בכל פעם שאנחנו נזכרים: גם הסבים שלנו היו שם, בפלנטה ההיא. בעצם, היא במרחק 4 שעות טיסה ו-60 שנות היסטוריה, זה הכל.

 

לשם כך הקמנו את זיכרון בסלון: כדי לחבר את הגלקסיה הרחוקה ההיא, שבעצם היא בכלל לא רחוקה, לחיים שלנו. כדי שלזכור את השואה יהיה עבורנו לא רק לעמוד דום פעם בשנה - אלא גם להתכנס, להתבונן ולחשוב. כדי לזכור את השואה, חשוב קודם להקשיב לאלו שהיו בה, ושרדו כדי לספר. אנחנו גם מאמינים שכדי לעסוק בשואה ב-2014 חשוב להשיב לעיסוק בשואה את החופש להביע את הזיכרון שלנו בכל דרך שבה נרצה: באמצעות דיון, במוסיקה, בהקראת שירה, כל אחד לפי הדרך המיוחדת שלו. כל עוד נהיה יחד, בסלון, ונדבר על זה - הזיכרון יבוא.

 

 

הרעיון ל"זיכרון בסלון" נולד לפני ארבע שנים, בסלון אחד שהייתה בו חווית אחדות, שיתופיות ופתיחות, ומשם הוא גדל והתרחב. בכל שנה אנחנו מתרגשים לגלות עוד ועוד בתים ברחבי הארץ והעולם שמוצאים ב״זיכרון בסלון", דרך חשובה ומשמעותית לעסוק בנושא. כל אחד יכול לערוך ערב זיכרון בסלון. זה פשוט, קל ואנחנו לכאן לשרותכם.